רש"י
אשר הלכו אלהים. משה ואהרן, שנאמר (שמות ז א): נתתיך אלהים לפרעה ; וכן תרגם יונתן: דאזלו שלוחין מן קדם ה':
מלבי"ם
ומי כעמך ישראל אחרי שברר כי הודעה זו נצחיות מלכות בית דוד היא תורת האדם ומהלך השלמות לכל בית ישראל כולו, אשר ראה בחכמתו וברצונו הנשגב לבחור בבית דוד לקחת מזרעו שבט מושלים, הוסיף כי לפי זה הוא מהלך השלמות אל הבריאה בכללה, אחר שבית ישראל הוא לב הבריאה וסגולתה, ובית דוד הכין להיות לב וסגולה אל בית ישראל, אם כן מאתם תמשך חיים ושלמות אל המציאות בכלל, ועל זה אמר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שהם לב כל גויי הארצות עובדי כוכבים ומזלות וכולם כקליפות נגדם, כמו שהלב הוא האחד המחיה את הגויה, ובאר זה מג' ראיות, א. מצד התחלתו אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם, כמלך ההולך בעצמו לפדות בנו יחידו מבית השבי, כמ"ש (ישעיהו ס״ג:ט׳) באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, רצה לומר בעצמו שלא על ידי שליח, ב. מצד רבוי האותות והמופתים אשר היו תכליתם לשום לו שם ולעשות לכם הגדולה, שעל ידם נודע שם ה' שהוא הורס את הטבע ומושל עליה, וגדולת ישראל שעשה כל זה בעבורם, בפניו ששם ה' וגדולת ישראל תלוים זה בזה, ג. ונוראות לארצך מפני עמך שאחר כך עשה נוראות בארץ הקדושה שהפיל מוראו על יושבי הארץ מפני עם ה' אשר פדה ממצרים, גוים ואלהיו (למ"ד של לארצך מוסב גם למטה נוראות לארצך לגוים ולאלהיו) שגרש מפניהם גוים רבים ואלהיהם, וחכמינו זכרונם לברכה דרשו ואלהיו קדש, ומוסב על אשר פדית שפדה גוים שהם ישראל ואלהיו שהיה בגלות:
מצודת דוד
ומי כעמך. רצה לומר: הואיל ואין זולתך, אם כן מי ומי מהגוים מאושר ומשובח כעמך ישראל, אשר המה גוי מיוחד בארץ: